בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 1.11.2010 ע"י כב' השופט ש. בנג'ו בתיק תת"ע 5028-09-10.
בית משפט לתעבורה דן את המערער בהעדרו בגין עבירה של נהיגה בשכרות כמפורט בכתב האישום בו נטען כי ביום 4.6.10 נהג המערער ברכבו בכביש 4 בצומת קליל מצפון לכוון קרית ים במקום ציבורי כאשר בגופו נמצא ריכוז של 520 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.
המערער זומן לבית משפט לתעבורה אך לא התייצב ונידון בהעדרו ביום 1.11.10 לעונשים הבאים:
קנס בסך 3,000 ש"ח, , 40 חודשי פסילה בפועל, 6 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים.
המערער הגיש ביום 16.11.10 בקשה לבטול פסק הדין שניתן בהעדר. בבקשה טען כי הוא נכח בתרגיל צבאי ובתום לב שכח את מועד הדיון.
בית המשפט לתעבורה העביר את הבקשה לביטול פסק הדין לתגובת המשיבה תוך שהוא כותב בהחלטתו "
בשים לב לכשלים הראיתיים שהוצגו בבקשה", אולם בהחלטתו שניתנה ביום 23.11.10 והדוחה את הבקשה, לא הייתה התייחסות לפגמים הראיתיים.
ביום 1.12.10 הגיש המערער בקשה נוספת לעיון חוזר וגם בקשה זו נדחתה ביום 2.12.10.
המערער מפנה את ערעורו הן ביחס להחלטות הדוחות את הבקשות לביטול פסק הדין שניתן בהעדר ולחילופין לענין העונש.
ב"כ המערער טען כי המערער היה נוכח בתרגיל צבאי ועקב זאת שכח את מועד הדיון.
לדעת ב"כ המערער עלול להגרם עוות דין למרשו במידה ופסק הדין לא יבוטל.
עוד סבור ב"כ המערער כי היה על בית המשפט לתעבורה להתייחס לכשלים הראיתיים שיש בהם כדי להשליך על הטענה של חשש לעוות דין ולחילופין טען כי העונש שהוטל על מרשו הוא עונש חמור שמצדיק התערבות ערכאת הערעור.
ב"כ המשיבה טען כי יש לדחות את הערעור הואיל ואין בפיו של המערער כל הצדק סביר להעדרותו מן הדיון ובוודאי שהוא לא הצביע על קיומה של עילה לעוות דין.
בבדיקת הינשוף נמצא כי בגופו של המערער 520 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף, עולה גם מהדו"חות שערכו השוטרים כי לאחר קבלת תוצאת הבדיקה החלו חבריו לקלל ואחד מהם אף ניסה לחטוף את המכשיר מהשוטרת. המערער טען כי הוא שתה "שני שלוקים" של בירה , לעומת זאת ציינו השוטרים כי ממנו נדף ריח חזק של אלכוהול. על כן, ביקש לדחות את הערעור הן לענין הבקשה לביטול פסק הדין והן לענין העונש שלטעמו הינו עונש סביר והולם בנסיבות הענין.
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפסק הדין של בית משפט לתעבורה, בהחלטותיו, בבקשות לבטול פסק הדין שניתן בהעדר ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס לבקשות לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, אם כי לקבלו באופן חלקי ביחס לעונש.
אמות המידה המנחות את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות הנאשם בעבירת תעבורה הובהרו ברע"פ 9142/01
סוראיה איטליא נגד מדינת ישראל, נ"ז(6) 793, 803 (להלן: "
איטליא") ושם נקבע:
"אמות המידה המנחות את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין קבועות בסעיף 130(ח) ל
חסד"פ. הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש תוצאה מאי ביטול פסק הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית המשפט את בקשתו...
נחזור ונזכור בהקשר זה, כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע ודינו נגזר. על מנת לשכנע את בית המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק הדין, ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא, שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי התייצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון (הדגשה שלי כ.ס.) ... דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך הדין המייצג נאשם או לגבי טעות הנוגעת מחוסר תשומת לב של הנאשם עצמו. יחד עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש - וזו האפשרות השניה - שאי היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל. כך לדוגמה, אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרידא, אולם מבקשתו עולה באופן חד משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה כלל לא שהה בתוך גבולות המדינה. בנסיבות אלה, החלטה שלא לבטל את פסק הדין תגרום למבקש עיוות דין שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו".
המערער זומן כדין לדיון ואין בידו להראות סיבה מוצדקת לאי התייצבותו ובודאי שלא מצאתי שקיים חשש לעיוות דין - לעניין העילות הנ"ל ראו גם רע"פ 9811/09
סמימי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.12.2009); רע"פ 5146/09
שרעבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 28.7.2009); רע"פ 1773/04
אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.2004); רע"פ 5377/03
וג'די נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.6.2003).
המערער טען כי הוא שכח להתייצב לדיון עקב תרגיל צבאי ולא טען כי שירותו הצבאי מנע ממנו מלהתייצב לדיון, כשלענין השכחה כבר נקבע כי היא אינה מהווה עילה מוצדקת להיעדרות מן הדיון - ראו בענין זה פס"ד איטליא הנ"ל.